תינוק בא לעולם

בשנים האחרונות, מציעים לנו יותר ויותר לעשות פעילויות שונות עם התינוקות שלנו במסגרת חוג שבועי, והמגוון גדול ורב.
בכתבה זאת אפנה את תשומת הלב לשאלות שכדאי לשאול את עצמינו, ובמיוחד כאשר מדובר בהצללת תינוקות במסגרת פעילות עם תינוקות במים.

איך נדע מה נכון לילדינו?

איך נדע האם לסמוך על המדריכים? מה הם עושים כאשר הם לוקחים את התינוקות הקטנים שלנו, שרק הגיעו לעולם, ו"מפעילים" אותם ככה וככה?

האם התינוקות שלנו נהנים מזה?

האם פעילות זו באמת נחוצה ותורמת, או שזאת רק הגחמה שלנו?

כתבה זו היא ניסיון לתת מענה להורים רבים שפונים אלי בעניין זה.

הפסיכואנליטיקאי החכם, דונלד וינקוט, אמר שכל אמא יודעת בדיוק מה הילד שלה צריך, מתי טוב לו ומה טוב לו. השאלה הגדולה היא האם וכיצד האם מתחברת לעצמה ולאני הפנימי שלה כדי לקבל את התשובות לשאלות האלה, והאם היא בודקת ומקשיבה, או נסחפת עם הזרם.

בשנים האחרונות נפתחו הרבה בריכות גם בישראל וגם בכלל בעולם, פעילות עם תינוקות במים הפכה להיות פעילות נפוצה ומוכרת לא רק להורים צוללנים / גולשים וכו'. כמעט כל הורה מתעניין בנושא, הגישות מרובות ורבים המומחים.

מה שחשוב באמת הוא להיות קשוב לתינוק.

כמעט כולם מסכימים כי המים תורמים להתפתחות התינוק בתחומים רבים וניתן למצוא מאמרים רבים התומכים בכך.

אך בתחום אחד, יש מחלוקת הנטושה בין המומחים השונים ומובילי הענף המקצועיים והמנוסים – האם יש לגרום לתינוק לצלול. האם יש להצליל את התינוק באופן יזום, או שיש להימנע מכך, ולאפשר לתינוק להכניס את ראשו למים על פי רצונו שלו, במועד שיבחר לעשות כן.

דעתי המקצועית היא:

לא להצליל את התינוקות
הם מגיעים לזה לבד בנקודת הזמן בה הם מרגישים טוב ונוח לעשות זאת לבד.

אני עובדת עם תינוקות במים מזה שנים רבות. בעבר גם אני הצללתי את התינוקות כי חשבתי שזו הדרך הנכונה.
לפני מספר שנים נתקלתי באם אחת אשר הצלילה את ילדה שוב ושוב, ונראה היה לי שהילד סובל . הנה שיחה שהתפתחה בינינו:

אני: "תראי אותו, נראה לי שלא נעים לו עם הצלילות האלה!".

האם: "זה טוב מאד, אחר כך הוא ישן טוב וזה מחזק אותו".

אני: "אבל הוא נראה סובל, הא לא נראה לי שמח".

האם:"אני רואה ויודעת, אבל אמרו לי שזה טוב לו ובעתיד זה יחזק אותו. גם לי קשה לראות שזה לא נעים לו".

שיחה זאת עוררה אצלי מחשבות רבות והחלטתי לבדוק את העניין.

קראתי מאמרים, נסעתי לכנסים, דיברתי עם מומחים למיניהם וקוליגות, דיברתי עם הורים, ובמקביל, שיניתי את אופן ההתנהלות בבריכה שלי, כאשר אני עושה תצפית ומחקר על קבוצות של תינוקות אשר "הוצללו", לעומת קבוצות שהגיעו לשלב הצלילה בכוחות עצמם ובזמן שלהם, מבלי שהם "הוצללו".

התוצאות היו מדהימות

בקבוצה שלא הוצללה כלל, התינוקות שהגיעו לאחר מספר חודשי פעילות בבריכה לגיל 8-10 חודשים, התחילו לצלול בעצמם, ומרצונם החופשי.

פעוטות בגילאי שנה וחצי שנתיים החליטו בעצמם מתי הם צוללים.

ההורים באותה קבוצה היו קשובים הרבה יותר לילד, לא דחפו לתינוק את הראש למים מתי שמתחשק להם. הם הסתכלו והרגישו מה התינוק באמת רוצה.

בגילאי שלוש – ארבע, כשהילד יוצא לעצמאות במים ללא כל אביזריי עזר, הוא צלל ושוחה עם חיוך גדול,באהבה גדולה להורה שמקשיב לו ולמים. נוצר קשר קרוב הרבה יותר בין ההורה לילד. ההורה לא "התאכזב" כאשר הילד לא רצה לצלול.

השיעור כבר לא התמקד רק בצלילה ועוד…

תודתי הגדולה נתונה לדפנה אשר מבריכת דג הזהב שאותה פגשתי באחד הכנסים, במהלך התחקיר שערכתי.

בשיחות שלנו, היא נתנה לי הבנות וכוחות להאמין שהדרך "בלי להצליל" היא הדרך הנכונה.

באותה תקופה, הייתי בעיצומו של התהליך, כאשר תינוק שלא בכה – הצללתי ותינוק שבכה – הפסקתי להצליל. אז הבנתי שאין לי בכלל את "הזכות" אפילו לנסות. הבנתי שאין זה ראוי ואין לי את הזכות להחליט לדחוף לתינוק את הראש למים מתי שמתחשק לי. אין לי את הזכות לקחת לו את מקור החמצן, את אוויר החיים, ולו למשך שניות מעטות. לא כמדריכה ולא כאם.

אני עובדת במים כבר יותר מ 25 שנים, ואוהבת את עבודתי מאד. מאוד נוח לי מתחת למים. הדרכתי צלילה הרבה שנים, צללתי באופן חופשי למעמקים, ובקיצור – אין לי בעיה להיות מתחת למים, אבל גם לי לא נעים שמישהו ידחוף לי את הראש למים מתי שמתחשק לו!!!

כאם וכמי שמאוד אוהבת תינוקות ומאוד אוהבת את המים, אני אומרת לכם:

תנו לגדול בשקט!. תיקחו את ילדכם לפעילות במים כי היא מחזקת ,תורמת, וכייפית, אבל תהיו קשובים אליהם, תנו להם לבחור, תנו להם להרגיש את המים, חבקו אותם, נשקו אותם, ואל תתייחסו אליהם כאל "צעצוע" שאתם עושים איתו כרצונכם.

אל תצלילו אותם, הם יגיעו לזה לבד ומבחירה.

מקווה שהבנתם, הפנמתם, ותחשבו!